מחשבות על בית ספר קהילתי 

השבוע נכחתי בטקס לציון 13 שנים לרצח יצחק רבין ז"ל שהתקיים בבית הספר של הקטנה שלי. באתי לראות את רעות שלי מופיעה ושרה את שיר הרעות. לצערי, השנה לא צלח בידי לציין את היום הזה עם ילדיי כפי שאני נוהגת לעשות מזה כמה שנים. אמנם נסענו לאנדרטה אך שרשרת תקלות (כולל טבילה של בני במימי המזרקה בפעולה הרואית להצלת הכדור של הקטנה מן המים), חיבלו בערב הזה. לכן ברכתי על ההזדמנות להיות חלק מן הטקס בבית הספר היסודי שליד ביתי. לא רק במצלמה הייתי מצוידת, אלא גם במחשבות והרהורים על תפקידו של בית הספר בקרב הקהילה בה הוא פועל.
הטקס התקיים בתוך אולם הספורט של בית הספר, דבר שלא אפשר להרבה הורים לכבד אותו בנוכחותם. אך גם בטקסים ואירועים אחרים של בית הספר, המתקיימים במגרש הספורט, לא נוכחים אורחים רבים. באים בעיקר הורים לילדים אשר מופיעים בטקס עצמו. בית הספר לא מודיע להורים באופן מסודר על קיומם ואיננו מזמין אותנו להשתתף.
לפני 13 שנים, כאשר עברנו לגור בעיר הגדולה, היה זה אך טבעי עבורי לחפש ערוצים שיקשרו אותי למקום החדש. אחרי שנים של מגורים באותה קריה קטנה בה בכל מקום אליו הלכתי הכירו את הורי ושייכו אותי משפחתית, באתי למקום חדש זרה ולא מוכרת. באמצעות ילדינו אנו בדרך כלל מכירים הורים אחרים ויכולים להשתלב במעגלים חברתיים שונים. על כן השתדלתי עד כמה שיותר לבקר בבית הספר היסודי של ילדיי, ולהגיע לאירועים השונים כגון טקס פתיחת שנת הלימודים, טקסי חגים, עונות, זיכרון ושמחה ולהכיר את ההורים השותפים. עם הזמן ביקשתי לי מעורבות ותחושת שייכות של ממש. כך מצאתי את עצמי מתנדבת להופיע בטקס שעורך בית הספר היסודי מדי שנה לקהילה הרחבה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל הינו היחידי המצויין כטקס קהילתי. הורים שותפים למסכת, הטקס מתקיים בערב, נשלחות הזמנות לבתי הילדים, והמעמד כולו מרגש אותי בכל פעם מחדש וסביבו הנצו המחשבות הראשונות שלי על בית ספר קהילתי.
בשלב מאוחר יותר התנדבתי לוועד הכיתה של הבכורה שלי, ולאחר כמה שנים לוועד בית הספר המוסדי. בד בבד עם ההתנדבות והמעורבות שלי, הלכו והתגבשו המחשבות הללו לכלל תפישה שהקשר בין ההורים לבית הספר היסודי ראוי שיהיה דו צדדי ויהיה למעשה מערכת של יחסי גומלין המשרתת את שני הצדדים ובסיכומו של דבר, ובעיקר, תורמת לקהילה בה בית הספר פועל.
אך אין המדובר בטקסים בלבד. בתקופה בה הייתי חברה בוועד המוסדי, היה צורך להניע את פרוייקט לימודי המחשב בבית הספר. המחשבים כבר נרכשו ועמדו מיותמים במסדרונות בית הספר. הקמת כיתת מחשבים, בחירת חברה מפעילה, שיתוף סגל בית הספר, הפכו לעיסוקי המרכזי במשך שנה וחצי, בה הפכתי להיות ועדה של אדם אחד. אך עיקר הזמן והאנרגיה הוקדשו לגיוס תמיכת ההורים לנושא. אחד הטיעונים בהם השתמשתי במענה לטענות הורים כי אין לילדיהם צורך בשיעורי מחשב, וכי יש להם מחשב בבית, היה שלא לכל הילדים יש מחשב בבית, אחים גדולים שמבינים או הורים מיומנים אשר מנחים אותם בשימוש. לא לכל הילדים אותה ההזדמנות, ובאמצעות בית הספר ניתנת להם הזדמנות זו, וכי אני הייתי גאה לדעת שבית הספר בו לומדים ילדיי פועל למען הקהילה שלו. עוד הוספתי כי ילד שמבין ויודע יוצא נשכר משיעורים אלו לא פחות מילדים אחרים, עת ניתנת לו ההזדמנות להעניק לזולת, לחנוך, להיות בעל תפקיד נאמן מחשב, ולהיות חלק מקהילה שדואגת לכל הילדים שבקרבה.
הדברים שאמרתי לא נפלו על אזניים ערלות. יש לא מעט הורים, כך גיליתי, שתפישתם דומה או שיכולים להבין ראייה כזו ולהיות שותפים פעילים לה. בראייתי, בית הספר היסודי, מכל מוסדות החינוך בהם לומדים ילדינו, הוא המוסד שיכול ליצור ולטפח חיי קהילה סביבו. אין כוונתי להתערבות בתכני הלימוד, גם לא לערעור סמכותם המקצועית של גורמי החינוך, אך שיתוף בלוח החופשות בהחלט יכול להיות אחת האפשרויות. מדובר בתפיסה כוללת האומרת כי בית הספר חי בתוך קהילה, והקשרים קשרי גומלין הם. ההורים מתנדבים ומסייעים להנעת פעילויות בתוך בית הספר, ואילו בית הספר מזמין את חברי הקהילה ליהנות מפירות הפעילות החינוכית המתקיימת בין כתליו. כמו ברוב המקרים, השינוי מתחיל מן המעשים הקטנים. הזמנה להתארח בטקסי בית הספר השונים יכולה להיות התחלה צנועה. כיום, כפי שההתנסות שלי מראה, הדיאלוג בין בית הספר להורים מתקיים בכיוון אחד, בית הספר מבקש מתנדבים, מפעיל את ועד ההורים, אך אין הוא תורם באופן מודע ומוסדר בחזרה ואינו מקיים את המעגל המתבקש כל כך לטעמי. בעידן מנוכר ואינדיבידואליסטי, יש מקום לפעילות מבורכת כזו. הפוטנציאל ישנו, עלינו לפתוח סדק בחומה ומכאן נראה את מלוא האפשרויות.